לבית הדין לעבודה אין סמכות לדון בתביעת נגד לשכת עוה"ד בעניין דחיית בקשה להתמחות

1.   ערעור זה סב על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (השופטת אורלי סלע ונציגות ציבור גב' ברץ וגב' שור; עב 6138/06), בו נדחתה על הסף תביעת המערער.

העובדות הדרושות להכרעה בערעור, כעולה מהחומר שבתיק, הן כמפורט להלן :

2.   המערער סיים בשנת 1987 לימודי תואר ראשון במשפטים באוניברסיטת תל אביב.

3.   בראשית שנות ה- 90 העתיק המערער את מרכז חייו לארה"ב, והחל מראשית שנות התשעים הוא הוסמך כפרקליט במדינת ניו יורק.

4.   בשנת 1996, במהלך שהותו בארצות הברית, הורשע המערער בביצוע עבירה פלילית, ועקב הרשעתו נשלל רישיונו לעריכת דין במדינת ניו-יורק.

5.   בשנת 2004 שב המערער לישראל כתושב חוזר.

6.   ביום 7.4.2005 הגיש המערער ללשכת עורכי הדין בישראל בקשה להירשם כמתמחה.

7.   בעקבות מידע שהגיע ללשכת עורכי הדין בדבר הרשעתו הפלילית של המערער ושלילת רשיונו של המערער לעריכת דין במדינת ניו יורק, זומן המערער לשימוע בפני וועדת ההתמחות ביום 22.9.05. וועדת ההתמחות קיימה ישיבה נוספת בעניינו של המערער ביום 10.10.2005. בקשת המערער להתמחות בישראל נדחתה על-ידי הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין בישראל (להלן: "הועד המרכזי") בהחלטתו מיום 1.11.05, על יסוד המלצת ועדת ההתמחות. הטעמים להחלטה היו: דחיית טענת המערער כי אינו חייב למסור פרטים על העבירה בה הורשע, בשל התיישנות; סירוב המערער למסור פרטים על נסיבות שלילת רשיונו לעריכת דין במדינת ניו יורק; העובדה שהמערער עסק בעריכת דין במדינת ניו יורק בתקופת השעייתו; אי גילוי העובדות הרלוונטיות בתצהיר המערער שהוגש ביחד עם הבקשה להתמחות.

8.   המערער הגיש עתירה מנהלית בבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים, כנגד החלטת הועד המרכזי לדחות את בקשתו להירשם כמתמחה  (עת"מ (י-ם) 159/06). עתירתו נדחתה בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים מיום 22.8.06, בו נקבע כי החלטת הועד המרכזי, על כלל נימוקיה, היתה סבירה וכדין, ואין עילה להתערב בה.

התביעה ופסק דינו של בית הדין האזורי :

9.   ביום 12.6.06 הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי בתל אביב  כנגד המשיבים, עורכי דין הממלאים תפקידים בועדות השונות של לשכת עורכי הדין (חלקם ממלאים תפקיד בועד המרכזי וחלקם ב"ועדת ההתמחות" של לשכת עורכי הדין). בתביעתו ביקש המערער לחייב את המשיבים בתשלום פיצויים בסך של 50,000 ש"ח,  בשל הפרת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה התשמ"ח- 1988 (להלן: חוק שוויון הזדמנויות בעבודה) ו/או בשל הפרת עיקרון השוויון בעבודה, שכן לטענתו המשיבים גיבשו מדיניות מפלה בין דורשי העבודה, בין היתר על רקע ארץ מוצא, לפיה יש להחיל את תקופת ההתיישנות רק על עבירות שביצעו מועמדים להתמחות בשטח ישראל, אולם אין להחילה על עבירות שביצעו מועמדים להתמחות מחוץ לישראל.  כן עתר לחייב את המשיבים בתשלום פיצויים בגין הוצאות שהוציא לצורך מימון תקופת ההתמחות בישראל, אובדן כספי סיוע להתמחות שהמערער זכאי היה לקבל ממשרד הקליטה אילו אושרה בקשתו, פיצוי כספי בגין אובדן השתכרות, עקב אי יכולתו להתקבל לעבודה, ופיצוי נוסף בסך של 50,000 ש"ח בגין עגמת נפש ופגיעה בשמו הטוב.

10. המשיבים הגישו בקשה לדחיית התביעה על הסף, ובית הדין האזורי קיבל את בקשתם ודחה על הסף את התביעה, מנימוקים אלה:

10.1.          העדר סמכות עניינית לבית הדין לעבודה: סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה תשכ"ט-1969, (להלן: חוק בית הדין לעבודה) על תתי סעיפיו, אינו מקנה לבית הדין לעבודה סמכות לדון בתביעה המופנית כלפי "מעסיקים פוטנציאליים", מקום בו לא נטען בכתב התביעה כי המערער ניסה להתקבל לעבודה אצל אותם מעסיקים. עוד קבע בית הדין האזורי כי התביעה מופנית כנגד עורכי דין פרטיים המכהנים בוועדות הלשכה, ואף אחד מהם לא היה "מעסיק מפקח", לא העסיק ולא היה בהליכי משא ומתן לקבלת המערער לעבודה. הטענות ליישום מפלה של הוראות חוק המרשם הפלילי, לנוכח העובדה כי העבירה נעברה בחו"ל, אינן בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה, לנוכח העובדה כי מדובר בתקיפת חוקיותו של חוק והיותו של סעיף ו/או הוראה בו מפלה.

10.2.          העדר עילה לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה: אין המדובר בטענת הפליה על ידי מעביד בין עובדיו או בין דורשי עבודה על-פי סעיף 2 לחוק, שכן המשיבים אינם עונים להגדרת "מעביד" על פי החוק, שכן כאמור לא נטען כי המערער ביקש לעבוד אצל מי מהם.

10.3.          העדר יריבות בין הצדדים: ההחלטה עליה מלין המערער מהווה החלטה מוסדית של הועד המרכזי, בו מכהנים המשיבים, ולא של המשיבים כפרטים.

הערעור וטענות הצדדים :

11. בערעורו ובסיכומי הטענות מטעמו העלה המערער  טענות לעניין סמכות בית הדין לדון בתביעה וטענות לגופו של עניין. הואיל ובפסק הדין מושא הערעור נדחתה התביעה על הסף, בשלב זה יש לדון רק בטענות המערער בעניין סמכותו העניינית של בית הדין לדון בתביעה. לטענת המערער, מוקנית לבית הדין סמכות עניינית לדון בתביעה, שכן מדובר בתביעה של "דורש עבודה"  כנגד "מעסיקים שונים", כאשר עניינה של תביעתו היא ב"אי קבלת אדם לעבודה", ולבית הדין סמכות לדון בה על פי סעיף 24(א)(1א) לחוק בית הדין לעבודה. עוד נטען כי עילת התביעה היא הפליה של מעבידים כנגד דורשי עבודה, ולכן חל במקרה הנדון חוק שוויון הזדמנויות בעבודה.  המערער טען כי המשיבים הם "מעסיקים דומיננטיים" בשוק, אשר התקבצו יחדיו לפעול לדחיית קבוצה מסוימת משוק העבודה מסיבות שונות, ולפיכך לא היה מקום לדרוש פנייה מוקדמת של המערער בבקשה לעבוד אצל המשיבים, כתנאי להגשת תביעה בעילה של הפרת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, כאשר ברור כי אין כל תכלית לפנייה זו. בית הדין שגה גם בקובעו כי לא קמה יריבות בין הצדדים, לנוכח העובדה כי המשיבים הם שזימנו את המערער לדיון בפניהם, והם אלה שהחליטו לחסום את דרכו של המערער מלהתקבל לעבודה כעורך דין בישראל. עוד נטען כי אותם משיבים שהם חברי וועדת ההתמחות אינם יכולים ליהנות מההגנה שההחלטה מושא התביעה היא החלטה מוסדית; כי היה על בית הדין לאפשר לו לתקן את התביעה; כי לא היה מקום לקבלת הבקשה שלא נתמכה בתצהיר; וכי היה על בית הדין להעביר את התביעה לבית המשפט המוסמך.